פסק-דין בתיק רע"א 5285/03

השופט א' רובינשטיין:

א.        פתח דבר

1.        זו בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופטת ה' גרסטל), מיום ה' בניסן תשס"ג (7.4.03), לפיו נתקבלה בקשת המשיב לביטול החלטת בורר (עורך דין ניסן שריפי) מיום 11.8.02 (להלן: ההחלטה השניה) בסכסוך שבין הצדדים, שקדמה לה החלטת בורר מיום 15.4.02 (להלן: ההחלטה הראשונה או פסק הבורר).

2.        בית משפט זה - כבוד השופט טירקל - העביר למותב תלתא את השאלה "האם כתוצאה מן הבקשות השונות שהגישו בעלי הדין לבורר אחרי החלטתו הראשונה מיום 15.4.02, נוצרה ביניהם הסכמה שהקנתה לבורר סמכות ליתן את החלטתו האחרונה מיום 11.8.02".

ב.        רקע עובדתי

1.        ראשית הדברים בהסכם שכירות בין המבקש, בעל הזכויות בנכס מקרקעין בנתניה, לבין המשיב, שהתקשר עמו על מנת לשכור נכס זה. עקב הפסקת השכירות ביום 13.6.91, דרש המשיב שתושב לו יתרת דמי השכירות ששולמו מראש עד סוף שנת 1991, וכן הוצאות שהוציא בגין הנכס מעבר לתאריך זה. המבקש חלק על יתרת החוב, והסכסוך נדון בעיקר בבתי הדין הרבניים. בסופו של יום, בעקבות הוראה מאת בית הדין הרבני הגדול, מונה עו"ד ניסן שריפי כבורר לצורך סיכום החשבונות בין הצדדים.

2.        ביום 15.4.02 ניתנה החלטת הבורר - שהיא, כפי שיפורט להלן, הפסק - ונקבע כי על המבקש לשלם למשיב סך 720 דולר. הבורר דחה את טענתו של המבקש בדבר תשלום שביצע לטענתו ביום 1.8.99, שכן לא הובאו ראיות מספקות בעניין. בקשת המבקש מבא כוחו דאז של המשיב, עורך-דין וינברגר, להציג קבלה המעידה על התשלום הנטען סוכלה על ידי המשיב, בטענה שעל הקבלה חל חסיון עורך דין-לקוח.

3.        מתן פסק הבורר לא הפסיק את ההתדיינות בין הצדדים, ואלה המשיכו להגיש לבורר בקשות מבקשות שונות. בין השאר, האריך הבורר למבקש את התקופה בה יוכל להגיש בקשה לתיקון הפסק עד ליום 15.8.02; ואכן, בתוך תקופה זו הגיש המבקש בקשה לתיקון הפסק, הפעם מלווה בתצלום הקבלה בדבר התשלום הנטען. את הקבלה העביר לידי המבקש עורך-דין וינברגר, לאחר שהונחה לעשות כן על ידי וועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין. בעקבות הגשת הקבלה שינה הבורר את החלטתו הראשונה, ונתן ביום 11.8.02 החלטה חדשה, בה נקבע כי על המשיב לשלם למערער סך 4,630 דולר, תוך שציין כי "עקרונות ההלכה היהודית, הצדק והמוסר מחייבות (כך במקור - א"ר) לבצע התיקון הנדרש בפסק לאור הקבלה שהומצאה רק כעת, שאם לא כן יגרם עוול למר כהן, וימצא מר בונה עושה עושר ולא במשפט".

4.        המשיב פנה לבית המשפט המחוזי בבקשה לביטול ההחלטה השניה של הבורר, בטענה כי זו ניתנה בלא סמכות, עילת ביטול על פי סעיף 24(3) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968. בית המשפט קמא קבע, כי עם מתן ההחלטה הראשונה - הפסק -  פקעה סמכות הבורר, ולפיכך החלטתו השניה ניתנה בלא סמכות, ודינה להיבטל. לגוף הסכסוך ציין בית המשפט קמא כי המשיב (המבקש בענייננו) נכשל בהוכחת התשלום על ידי אי זימונו של עורך-דין וינברגר לעדות בפני הבורר, ונעשה זה אין להשיבו כ"מקצה שיפורים", כלשון בית המשפט. למעלה מן הצורך ציין בית המשפט קמא אי התאמות בין הקבלה לבין פרטי התשלום  הנטען, ובעיקר הבדלים בתאריך ובדרך הביצוע של התשלום הנטען.

ג.        טענות הצדדים בבקשת רשות הערעור

5.        טענתו המרכזית של המבקש היא כי ההחלטה הראשונה של הבורר אינה אלא "החלטת ביניים", ולפיכך אך טבעי שיבוא אחריה פסק סופי, וכך אכן נעשה עם מתן ההחלטה השניה. טענה נוספת היא, כי התיקון שבוצע נעשה במסגרת סמכות הבורר לפי סעיף 22(א) לחוק הבוררות, וזאת על פי הפרשנות המרחיבה שניתנה לסעיף ברע"א 7545/97 וטו חברה קבלנית בע"מ נ' דוקוב, פ"ד נב(1), 476 (להלן: פרשת וטו - מפי כב' השופט טירקל).

6.        המשיב טען לעומתו בתגובה, כי ההחלטה הראשונה היתה סופית ואין לראות בה פסק ביניים. כן נטען כי גם הפרשנות המרחיבה שניתנה בפסיקה הנזכרת לסמכות הבורר על פי סעיף 22(א) לחוק הבוררות אינה יכולה להצדיק מתן פסק חדש כפי שנעשה, לטענתו, במקרה שלפנינו. לבסוף טוען המשיב, כי הקבלה שבה מדובר בכל מקרה איננה מוכיחה את התשלום הנטען, ולפיכך גם לגופו של עניין יש להותיר את פסק הבורר (ההחלטה הראשונה) על כנו.

ד.        דיון

7.        השאלה העומדת בפנינו מצטמצמת לעניין נקודתי אחד, שהוא ראשיתו ואחריתו של התיק: האם היתה לו לבורר סמכות לתת את ההחלטה השניה מיום 11.8.02. טענות המערער מחייבות התייחסות לשאלה שמעורבים בה עובדות ומשפט - האם אכן היתה ההחלטה הראשונה, מיום 15.4.02, בגדר פסק ביניים בלבד, ולשאלה משפטית שעניינה היקף סמכותו של הבורר לתקן פסק בוררות.

8.        אכן, הלכה היא כי "אם פסק ביניים הוא הפסק שהבורר נתן, ובית המשפט אישר, ברור הדבר, שהבורר לא רק רשאי אלא גם חייב להשלים את תפקידו ולהוציא פסק סופי" (ע"א 177/83 סב"ם שיטות בניה מתוחכמות בע"מ נ' אגודת קבוץ גליל ים, פ"ד לח(4) 718, 723). השאלה האם מדובר בפסק ביניים או בפסק סופי תתברר מתוך עיון בפסק עצמו, ותוך התייחסות לשאלה האם "הפסק מסיים כליל את הדיון בכל העניינים התלויים ועומדים בפני הבורר, או האם נותר עוד נושא כלשהו במסגרת נושא הבוררות, שהבורר טרם אמר בו את מלתו האחרונה" (שם, בעמ' 724; ראו גם פרופ' סמדר אוטולנגי, בוררות-דין ונוהל, מה' 3 ס' 352 בעמ' 339).

9.        במקרה שלפנינו עיון בהחלטה הראשונה מיום 15.4.02 מעלה כי מדובר בפסק סופי. בסעיפים 11-10 נקבע:

"יצויין כי על מנת לשים סייג וסוף להתדיינות זו פניתי לצדדים וביקשתים ביום 19.3.02, בין היתר, להמציא אישורים שונים ואף ביקשתי הסכמתם כי אפנה לעו"ד וינברגר ... מר בונה סירב למתן אישור שכזה לי ...  בין כך ובין אם אחרת, הרי שאין לי אלא להחליט לפי אשר מונח לפניי, ולברור את המוץ מן התבן ואת החשבונות הנכונים מהחומר שהוגש לי..." (ההדגשה הוספה - א"ר).

           ניכרים דברי אמת, כי הבורר סבר שמוצו ההליכים לפניו, ואין לו לבורר אלא מה שעיניו רואות בראיות שהונחו לפניו, והגיעה עת "סייג וסוף" (לדיבור "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות", ראו בבלי סנהדרין ו' ע"ב, בפירוש רש"י שם "לידון ויתכוון להוציאו לצדקו לאמיתו ושוב לא ייענש"; וראו גם שו"ת מים חיים מאת הרב חיים דוד הלוי, ב' 245).

10.      גם בסוגיית התשלום הנטען הכריע הבורר, על פני הדברים, הכרעה סופית; בראש וראשונה קבע, כי לא הוצגה תשתית ראייתית שתתמוך בטענת המבקש, ולפיכך אין הוא מקזז סכום זה מחובו. מעבר לצורך הוסיף הבורר (פסקה 19) וקבע: "אכן עדיין אין באי-ההכרה בתשלום לעורך-דין וינברגר במסגרת זו בכדי להוות פתח מילוט למר בונה, שכן באם  אכן נהנה מתשלום זה, ואם אומנם תשלום זה בוצע עבורו... השבתו ניתן לקבל דרך מדור הוצל"פ". עינינו הרואות, לא רק שניתנה החלטה סופית בעניין, אלא שנקבע כי גם אם בעתיד יוכח התשלום, סעד ההשבה יושג במסגרת הליך הוצאה לפועל, ובמשמע - לא באמצעות תיקון פסק הבורר. גם פיסקת הסיכום של ההחלטה מנוסחת כקובעת "שורה תחתונה" של החיובים ההדדיים, לרבות ההוצאות המנוסחות כסופיות, ללא פתחי-עתיד. מן האמור עולה כי אין לראות בהחלטה מיום 15.4.02 החלטת ביניים, ולפיכך לא קמה לבורר סמכות לתת "פסק סופי" במועד מאוחר יותר. אכן, בפסקה 19 הנזכרת יש משום הבעת תחושה של הבורר, כי לא הצליחה הבוררות להגיע לחקר האמת לאמיתה בהקשר התשלום שהועבר לעורך-דין וינברגר, אך עם זאת גם אינו בטוח (פיסקה 18) כי המדובר בתשלום הקשור לחוב הנוכחי.